המתיחות במפרץ הפרסי הולכת ומחריפה, ורוחות המלחמה מתחילות לנשב. איראן כבר נקטה פעולות צבאיות, אמנם בלי לקחת אחריות, וגם ארה"ב הייתה קרובה מאוד לכך. גם אצלנו ניכרים סימנים למתח הגואה: הקבינט המדיני כונס בשבוע שעבר פעמיים, בפעם הראשונה זה שבועות. צה"ל ערך תרגיל גדול בצפון, מן הסתם כהכנה לעימות אפשרי עם חיזבאללה, ומעל לכול, היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, רוסיה וישראל נפגשו כאן השבוע לפגישה שאומרת דרשני, ולא רק מבחינת מיקומה.
כרגע העניינים עדיין בשליטה ומן הסתם לשני הצדדים אין אינטרס לצאת למלחמה, אבל כל גפרור קטן מסוגל להצית את התבערה. לא תמיד מלחמות הן יזומות. הרבה פעמים הן פורצות מאליהן. מלחמת העולם הראשונה היא דוגמה מובהקת. גם מלחמת ששת הימים פרצה למרות שאף אחד מהצדדים לא התכוון לה באמת. ברור שישראל היא "הבטן הרכה" של ארה"ב, ואם תפרוץ מלחמה בין ארה"ב לאיראן, היא תגיע גם אלינו, כך שבכל רגע אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה. בין שאיראן תפעל ישירות מולנו, ובין שתפעיל את חיזבאללה מלבנון וחמאס מעזה, ישראל לא תוכל לצפות מן הצד במתרחש.
אם אכן תפרוץ מלחמה כזו, היא לא תהיה מלחמה מהסוג שהכרנו בעשורים האחרונים, כמו המבצעים בעזה או אפילו מלחמת לבנון השנייה. אלפי טילים ביום צפויים לנחות על גוש דן. מובן שאף אחד אינו רוצה במלחמה, אבל השאלה הגדולה אינה אם אנו רוצים במלחמה, אלא מה אנו רוצים במלחמה.
האם אנחנו מוכנים למלחמה האמורה? לא בטוח. כלומר, ודאי שצה"ל עשה את כל ההכנות ההגנתיות הדרושות. ודאי שמערכת "חץ" ושאר מערכות הטילים נגד טילים ערוכות לרגע האמת, ושצה"ל מוכן להיכנס לשטח ולשתק את מקורות האש. אבל כל אלה הן רק היערכויות הגנתיות לצמצום הפגיעות. סביר שלצה"ל יש גם בנק מטרות טקטיות ואסטרטגיות, כמו חיסול התשתית האיראנית בסוריה. השאלה הגדולה היא אם כל מטרתנו רק לצאת בשן ועין מן המלחמה הזאת, אם תפרוץ, או שאנחנו מבינים שמלחמה כזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת, ומוצדקת מאין כמוה, לשינוי גיאופוליטי יסודי של מצבנו.
כלומר, האם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים במלחמה כזו, אם תפרוץ? האם יש לנו בנק מטרות היסטוריות? האם נסתפק בכך שנשתק את מקורות האש, נלקק את פצעינו ושוב נצא ממלחמה ללא שום הישג, או שנעז לראות בה הזדמנות לפתור כמה מהבעיות ההיסטוריות השורשיות שאנחנו תקועים איתן כבר עשרות שנים?
יש לזכור שכמה גורמים חשובים ישתנו לחלוטין אם תפרוץ מלחמה כזו. ראשית, תשתנה דעת הקהל בישראל. כשיעופו אלפי טילים ביום על כל הארץ, ובמיוחד על גוש דן, ייקח לציבור הישראלי בדיוק יום־יומיים כדי להיזכר באיזו שכונה אנחנו חיים ואיך צריך לנהוג עם בריוניה. דעת הקהל תיישר קו עם העמדות של סמוטריץ', אם לא ימינה ממנו. הציבור יהיה נכון לא רק לתמוך בהכרעות היסטוריות מתבקשות, אלא אפילו להתגייס אליהן, כמעט כאיש אחד. מלחמה כזו פוקחת עיניים ויוצרת אחדות, ודברים שהיום לא יעלו על הדעת יהיו מובנים מאליהם ברגע האמת.
שנית, כשכל העולם יעסוק במלחמה הגדולה שבין איראן לבין ארה"ב ומדינות המפרץ, הוא לא יתפנה להקפיד עלינו כקוצו של יו"ד, כפי שעולל לנו בדו"ח גולדסטון למשל. התקשורת הבינלאומית תתמקד בתמונה הגדולה, ולא במתרחש כאן. היא לא תציק לנו ותנסה לתקוע מקלות בגלגלים. גם היועצים המשפטיים למיניהם ייזכרו לפתע שהם אינם מן האו"ם. לא שיש צורך "להשתולל" ולפעול בניגוד לכללי המוסר הישראלי, אבל הם ייזכרו שלא חייבים להילחם בידיים קשורות. שלישית, ארה"ב תתמוך בכל פעולה שלנו ותגבה אותה. מלחמה כזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת לשאת את גורלנו בידינו.
חיסול שליטת אש"ף ביהודה ושומרון, נטרול צבאי של כל נושאי הנשק באזור, מחיקה סופית של כל השאריות שנותרו מהסכמי אוסלו והחלת הריבונות הישראלית בכל ארצנו – זו בהחלט המטרה הראשונה שצריכה להופיע בבנק המטרות ההיסטוריות. בחסות המלחמה נצטרך לעשות זאת ולהכריע אחת ולתמיד את תביעת הלאומיות הפלסטינית השקרית, שממררת את חיינו ויוצרת בתוכנו מחלוקות עמוקות כבר יותר מחמישים שנה. כך גם באשר לחיסול שלטון חמאס בעזה, והפעלת תוכנית הגירה המונית בגיבוי ובמימון בינלאומי לחלק גדול מתושביה, משימה כמעט בלתי אפשרית בימים רגילים. ויש עוד מטרות, כמובן.
אף אחד לא רוצה מלחמה, אבל אם כבר נגזרה עלינו אחת כזו, ראוי שנדע מה בדיוק אנחנו רוצים בה.
